1. ילדות    1965-1983 

נולדתי בבית החולים דונולו ביפו , ביום בו הביטלס הוציאו את הסינגל של we can work it out\day tripper . נלקחתי משם לבית הורי ברמת אביב. הם התגרשו כשהייתי בן שנתיים וחצי אבל המשיכו להתגורר בסמיכות זה לזו ובאופן כללי גדלתי חצי חצי. בצעירותה אימי שרה במקהלה בארגנטינה וגם היתה שם בעלים של חנות תקליטים. גדלתי בין הרבה תקליטים, אפילו כרכים של תקליטי 78 עבים ועתיקים במיוחד של מוזיקה קלאסית. אימי הרבתה לשמוע מוזיקה קלאסית ומוזיקה עממית מכל מיני מקומות וגם ביטלס ופולק אמריקאי. את המוזיקה המוקלטת הראשונה של חיי שמעתי בפטיפון מזוודה כחול. אבי, לעומת זאת, הקשיב בביתו בעיקר לרדיו. אבל הוא לקח אותי לשמוע את המוזיקה החיה הראשונה שאני זוכר, בבתי כנסת. בעיקר בשכונת מגורי הורי, אבל גם במקומות אחרים. ואבי היה חכם דיו בכדי לקחת אותי לשמוע לא רק תפילות אשכנזיות אלא גם ספרדיות ותימניות. בגיל שמונה אימי לקחה אותי לחנות תקליטים ואמרה לי שכמתנת יומולדת אבחר לעצמי אלבום של הביטלס. אני זוכר את העטיפות של סרג'נט פפר ושל לט איט בי, אבל בסוף קנינו, בשלושים ושלוש לירות ועשר אגורות, את ריבולבר. אגב, הבחירה שלי נעשתה לפי עיצוב העטיפה בלבד. בערך בגיל הזה אימי גם לקחה אותי להופעה במועדון צוותא הישן, ברחוב מאפו בתל אביב, בסיבוב "צפוף באוזן" של כוורת. לדעתי זו היתה ההופעה המוזיקלית הראשונה שראיתי. כילד בגילאי 7 ו8 כבר נצמדתי לרדיו והייתי מקליט ברדיו-טייפ האדום של טושיבה את מצעדי הפזמונים של רשת ב', עוד לא היתה אז ג'. תחנה חשובה שעיצבה אותי באופן לא-מודע היתה "קול השלום" של אייבי נתן, אני זוכר משם את ה"רוק-שואו" עם שירים כמו "איי פוט א ספל און יו" בביצוע של קרידנס קלירווטר והביצוע הנשגב של האנימלס ל"האוס אוף דה רייזינג סאן". רק הרבה מאד שנים מאוחר יותר, כשאלמד לנגן גיטרה, אבין עד כמה החיבור הזה בין סולמות בלוז מינוריים לבין גיטרות חשמליות חלחל ונגע במקומות המאד עמוקים שחיברו בין תפילות בית הכנסת לרוק. בכיתה ג' לקחתי כמה שיעורי גיטרה קלאסית, אבל לצערי העמוק נטשתי די מהר כששלב הישיבה על לימוד אצבועים דרש ממני להקדיש חצי שעה ביום לאימון טכני אבל המורה ההיא כלל לא נתנה לי סיפוקים נלווים. במבט לאחור למדתי איך לא נכון ללמוד\ללמד. אולי גם זה שיעור, אם כי כואב לי הלב עד עכשיו על כך שרק בגיל 26 התחלתי ללמוד איך להוציא צלילים מהידיים שלי. אבל, ותמיד, עדיף מאוחר. ואף פעם לא מאוחר מדי. 

 המשכתי להאזין באובססיביות לרדיו, לבקר עם אימי בחנויות תקליטים ולקנות שם אלבומים של אלטון ג'ון ושל אבבא, ובגיל 13 נסעתי איתה לארגנטינה, לפגוש את בני משפחתי שם ואת חבריה ועברה. שם ראיתי לראשונה את הסרט "סאטרדיי נייט פיבר" שראיתי עוד כחמש פעמים אחר כך, בארץ. חיקיתי את טרבולטה במסיבות, הבנים בחטיבת הביניים אמרו שאני "רוקד כמו נקבה", אבל הבנות היו יותר חשובות...בכיתה ח' זכיתי עם חברתי דאז לימור, בתחרות הריקודים של חטיבת הביניים אורנים. הפרס היה הסינגל של message in a bottle של פוליס. בכיתה ח' גם השתנו חיי והשתנה לתמיד הפסקול שלהם. אחר צהריים אחד עליתי לביתו של חברי גיל פכט. בסלון שלהם היתה מערכת סטריאו משוכללת, והיו שם התקליטים של אחיו הגדול. גיל הניח על הפטיפון את the dark side of the moon  של פינק פלויד ואני זוכר כיצד ברגע שנכנסה הגיטרה החשמלית הכה חמה של דיוויד גילמור ידעתי שזו נקודת ציון היסטורית עבורי, ושכל מה שארצה לעשות מהיום והלאה הוא לחיות בתוך הצלילים האלה. אני זוכר מאותו יום גם את אפקט הצלצולים של השעונים המעוררים, אבל האמת היא שההאזנה לאלבום כולו די נמחקה לי כי הרושם הראשוני של הגיטרה הזו ממש סימא את אוזניי. מאותו יום הפכתי לא רק לאוהד של הפינק-פלויד אלא לרוכש תקליטים אובססיבי. בעיקר באלגרו ובפאז ומעט מאוחר יותר בבית התקליט. בגיל 13 קניתי לעצמי כמתנת יומולדת את "אנציקלופדיית הרוק" של הניו מיוזיקל אקספרס. קראתי את כולה, אספתי תקליטים לפיה. באלבומים שעל עטיפתם הופיעו הטקסטים באנגלית הייתי מחפש במילון עברי-אנגלי תרגומים, ותוחב לתוך העטיפה ניירות עם המילים ותרגומן. כך התחלתי להשתלט על השפה הזרה. רוק, רוק מתקדם, ג'אז-רוק, ניו ווייב, בלעתי את כל זה. לצערי פחות נמשכתי אז למוזיקה בעברית. היום אני מבין את זה היטב ,בהסברים הנשענים על ניתוחים סוציולוגיים ונפשיים, אבל אז, כאמור, די התעלמתי. 

בחופש הגדול של כיתה י' הלכתי עם חבריי אלון ורונן להופעת רוק בעיר הנוער בגני התערוכה של להקת רוק ישראלית מדהימה, בנזין. הסולן והגיטריסט שלהם לבש חולצה של הקלאש ולגיטריסט השני היתה טי-שרט של ג'ף בק. כמה שנים אחר כך התמזל מזלי להכיר את יהודה פוליקר, והרבה שנים אחר כך התגשם לי חלום שטרם עיכלתי, כשהוא ניגן חשמלית ובוזוקי בשיר "ילד מפלסטיק". 

בשנות התיכון הפכתי למאזין אדוק בעיקר של גלי צה"ל, עם תכניות מצוינות כמו "בראש אחד" ו"צפוף באוזן" ו"רוק פלוס". בכל יום חמישי קניתי את מוסף הבידור במעריב כדי לקרוא את הכתבות של יואב קוטנר, אותן שמרתי בתוך עטיפות התקליטים הרלוונטיות, מה שהתחיל את הארכיון שלי. 

בכיתה י"א הקמתי את הלהקה הראשונה שלי. קראנו לעצמנו "קונפליקט" קצת לפני ז'אן קונפליקט. עשינו בעיקר גירסאות לשירים של לד זפלין, פינק פלויד, דיפ פרפל, אריק קלפטון והנדריקס. היתה לנו הופעה אחת בבית הספר. שנה מאוחר יותר בהרכב קצת אחר של נגנים היתה עוד הופעה. זו היתה חוויית השירה הראשונה שלי, רק באנגלית, אבל גם התנסיתי בכתיבה והלחנה של שיר ראשון, באנגלית, משהו שהיה חיקוי לבלדה זפלינית. 

בכיתה י' לקחתי קורס של שנה ב"מעבדה למוזיקה אלקטרו-אקוסטית" שהעביר רון קולטון באוניברסיטת תל אביב. זה היה מפגש מעניין עם סינתי מוקדם, ענקי במימדיו, ומעט עם עבודת אולפן, בעיקר בגזירות והדבקות ומניפולציות על סלילי הקלטה. 

בחופש הגודל של כיתה י"א , בכנס של שלום עכשיו שנערך בצוותא בימי המחאה כנגד מלחמת לבנון, פגשתי נערה ירושלמית שהתאהבתי בה. בסופו של דבר לא הפכנו אף פעם לזוג, אבל מאד התקרבנו, ובסוף השבוע הראשון בו ביקרתי אותה בירושליים, האזנתי בסלון בית משפחתה עתיר הספרים והתקליטים לשתי יצירות שאף הן היוו נקודות ציון בחיי: זיגי סטארדאסט של דיוויד בואי, ו"תפילה אמריקאית" של הדורז. וככה גיליתי את הצד האפל, לא של הירח אלא של המין האנושי ושל האמנות. 

לשמחתי עברתי את כל הליכי המיון הארוכים והתקבלתי לשרת כעורך מוזיקלי בגלי צה"ל, התחנה שלה האזנתי המון בעיקר במערכת המצוינת שאחרי בר המצווה שלי אבי קנה לי, לחדרי בביתו. אני חייב לציין שבראיון הקבלה, בו ישב כנציג מחלקת המוזיקה מנהלה דאז, מכובדי דובי לנץ, הפגנתי בורות מבישה במוזיקה ישראלית אם כי הייתי בקיא מאד בכל שאלה שהופנתה לי על מוזיקה לועזית. לצערי אני לא בטוח שבעידן התקשורתי הפחות פתוח של היום היו מקבלים מישהו כמוני. לשמחתי השלמתי מאז, בתקליטיית גלי צ"הל עצמה וגם מחוצה לה ועד היום, את מרבית פערי הבורות שהיו לי לגבי המוזיקה הישראלית. 

2. גלי צה"ל, קולנוע דן  וחדשות   1984-1988   

השירות הצבאי שלי היה כמובן מעשיר מאד. מעבר לעבודות העריכה עצמן שרצתי שעות בתקליטייה כדי להאזין למוזיקה שלא הכרתי. אחת העובדות בתקליטייה, מירי בודו, סיפרה לי יום אחד שאחיה עובד כתאורן בקולנוע דן ושמחפשים שם די ג'יי שיחליף את התקליטן הקבוע שלהם. אמרתי לה שאני מעוניין, וככה שוקי וייס, שהיה אז הבעלים של הקולנוע, לקח אותי לעבודה כמחליף של יובל בנאי, שבדיוק התחיל להופיע בקביעות עם שלום הציבור ולא יכל להמשיך ולתקלט. עבדתי בקולנוע שלוש פעמים בשבוע, היה לי אישור עבודה מהצבא, גרתי בדירה שכורה בתל אביב. יצא שהשנים הכי פרועות של חיי, מבחינת סגנון החיים החיצוני לפחות, היו דווקא השנים בהן מדי יום עליתי על מדים. 

בגלי צה"ל ערכתי הכל-מ"צליל בוקר" של שחרית ו"נכון לעכשיו" עם רפי רשף דרך "על הדבש ועל הכיפאק" ועד ללא רוצים לישון, ספיישלים ומרתונים. ב1986 דלית עופר שהיתה כבר מנהלת מחלקת המוזיקה הימרה ונתנה לי שעה יומית בבוקר. בחרתי כקריינית מישהי שרק התחילה אז לשבת מול המיקרופון ושגם לה חיפשו לתת תכנית בכורה כעצמאית, מיכל ניב ז"ל. ככה נולדה "הפסקת עשר". עד היום אני גאה וגם משתאה מול תגובות שאני מקבל מאנשים שהתכנית הזו עיצבה את טעמם המוזיקלי. 

בתקליטיה של גלי צה"ל הכרתי את שחר בן ברק, גיטריסט להקת פופלקס. התחלנו לעבוד ביחד. 

בגלי צה"ל גם פגשתי בחבר יקר, אמן ייחודי ואדם משכמו ומעלה, יעקב גלעד. דרכו הגעתי לכתיבה בעיתון חדשות, תחילה בשם הבדוי "אבי רון" ולאחר השחרור בשמי המלא. "אבי רון" גם היה הכינוי שלי בגיליון האחרון של מגזין "ווליום" ז"ל שערך מיכאל רורברגר, ושיואב קוטנר הזמין אותי לכתוב בו שתי ביקורות, על אוסף של בואי ועל אלבום הופעה של קרוסבי סטילס ונאש. יעקב גלעד גם לקח אותי אחר צהריים אחד לבקר אצל יהודה פוליקר, בדירתו הקטנה בצפון תל אביב, שם פוליקר שמע מילים ולחן שזמזמתי לו והקליט לי על טייפ ארבעה ערוצים סקיצה מדהימה, עם מכונת תופים אר.אקס 11 ובאס ותופים שלו, כשאני שר את המילים לתוך מיקרופון קטן. אני מניח שבאותו חדר עבודה נעשו גם הסקיצות לאלבום המופתי "עיניים שלי" עליו פוליקר וגלעד עבדו באותם ימים. יש לי , כמובן, ההקלטה של אותו פורטרק עתיק שיהודה פוליקר הפיק לי, שיר שאיני זוכר כיצד קראתי לו אבל אני זוכר שהשורה הראשונה מתוכו הלכה ככה: "כל יום יש לך משהו חדש להפסיד....". 

3. חדשות, שחר בן ברק, החוג לספרות אנגלית 1988-1991 

אחרי הצבא עבדתי במשרה מלאה כמבקר המוזיקה של עיתון חדשות. למזלי, מהר מאד נפרדתי מהכתיבה על אמנים ישראלים כדי לשמור על ניקיון אתי מהרגע בו שחר בן ברק ואני התחלנו לערב עוד אנשים בשירים שלנו. בחדשות עבדתי עם הכישרונות הכי גדולים שפגשתי בתחום העיתונות הכתובה, בין היתר במוסף תרבות בשם "קליפ" שייסד מאיר שניצר ושנערך בידיה המצוינות של עפרה מזרחי. כשפופלקס התפרקו העבודה  עם שחר הפכה ליותר אינטנסיבית, וכשהצטברה לנו כמות לא מבוטלת של שירים הוא הביא את חברו הוד "דומיניק" דיין, הצעיר לבית האחים המוזיקליים, שיפיק לנו סקיצות. דיין רתם את משה לוי לנגן קלידים בשיר אחד. אני זוכר את עצמי עומד לצד משה שלומד שיר בחדר החזרות של בטי-בם, וברגע מסוים משה, קשוב וסבלני ואציל נפש שכמותו, מסתובב אלי, מפנה ראשו מהקלידים ואומר לי "כשאתה שר, כדאי שגם תאהב קצת את עצמך, אם אתה רוצה שגם אחרים יאהבו אותך". עצה שלא תסולא- מפז, ושההכרה בערכה חלחלה אלי , בעצם, רק הרבה שנים מאוחר יותר, ושלא באמת קלטתי ולא יכולתי ליישם בזמן אמת. שחר ואני הבנו שאנחנו צריכים להתרחב ולהפוך מצמד ללהקה. אלו היו הימים הראשונים של גן חיות. הייתי אז מאד פסיבי וחלש בנפש, ושחר היה המנוע היצירתי-ארגוני-הפקתי, עם אנרגיות ודבקות במשימה וכישורי יזמות מצויינים. הוא היה גיטרסיט ומלחין מצוין, ולא פחות מכך מפיק בפועל ואמרגן , פושר רציני. שחר היה יכול להזיז הרים בזמן שאני רבצתי מחוסר אונים. המשכנו לכתוב שירים , בדקנו המון נגנים, עד שההרכב התייצב עם דובי קיזלשטיין  בתופים, דני צוקרמן בבאס ויובל ליבליך בגיטרה. דובי הביא לחדר החזרות, אז בבעלות של שחר ומאוחר יותר בבעלות שלו, את חברו עובד אפרת, שהערצתי כבסיסט להקת הקליק. עובד היה אחראי מאוחר יותר לחיבור שלנו לרונן בן טל, שניהל את גן חיות ושהביא את הלהקה לבית די.בי. 

תוך כדי הכתיבה בעיתון והחזרות עם הלהקה הלכתי ללמוד שני סמסטרים, יותר בשביל הכיף, לא ממש לשם קבלת תואר, ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. זה היה מאד מעשיר להיחשף לאוצרות ונתן לי תשתית להבנת התרבות האנגלוסקסית שקדמה לכל-כך הרבה מהמוזיקה שאני אוהב, אבל הבנתי מהר מאד ששיטת המבחנים והציונים לא מתאימה לאופיי וגם לא לאופן בו אני חובר וחווה יצירות אמנות. אבל הרווחתי מהלימודים האלו חברה טובה, את המשוררת והמרצה שלי דאז קרן אלקלעי-גוט. 

4. גן חיות. 

בדרך להופעה הראשונה שלנו ברוקסן, אחרי ששחר וחברתו דאז שלי אספו אותי מדירתי בלב- תל אביב, הקאתי שמונה פעמים. בעשרות ההופעות שלנו עד לצאת התקליט הראשון והיחד של הלהקה צברתי ותק' מרשים של שעות בחדרי מיון ושל בדיקות א.ק.ג. סבלתי אז מכאבים פסיכוסומטיים. הוחתמנו בחברת אן.אם.סי, ואז התחילו שנתיים שהיו הקשות ביותר בחיי הבוגרים. מצד אחד התרגשות עצומה של המון מהלכים בתוליים שלי כמוזיקאי מתחיל ולכאורה מקצועי, ומצד שני התמודדויות פנימיות מאד לא קלות. מצד אחד הפכתי לכוכבן, למעין אלילון ופוסטרון קצת מפורסם, ומצד שני בתוכי פנימה גיהינום. יחסי האנוש הפנים להקתיים, העבודה על השירים לקראת הקלטתם, ההופעות ובכלל המגע שלי עם העולם אז, התנהלו כמעט מתוך אינרציה, והובילו להרבה מאד טעויות שאחר כך מאד הצטערתי עליהן. אבל זה היה המקסימום שיכולתי באותן השנים. ביוני 92 אבי, משה מולדאבי ז"ל, נפטר באופן פתאומי מדום לב. מותו היה האירוע הכי קריטי בחיי. לא רק בשל אובדנו והאבל עליו ומערכת היחסים המאד לא פשוטה שהיתה לי איתו, אלא גם משום שזו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את משק כנפיי המוות כה סמוך לאוזניי. אני זוכר איך בעודי עומד מעל לקבר אבי הפתוח בלווייה שלו, החלטתי שעלי לשנות את חיי. החיים קצרים מדי מכדי שאמשיך לברוח מעצמי, הבנתי שעלי ללמוד להתקרב. הבנתי שעלי לקשור את חיי במוזיקה, שהיא הכוח המחייה והמרפא הכי חזק שהכרתי, ושלהבדיל מההתנהלות שלי עד כה בלהקה וגם בחיי הפרטיים, עלי להתחייב ולבחור בחיים של אמן יוצר. לא להתגלגל במקריות, ממוזלת ככל שתיראה כלפי חוץ, לאן שהחיים יובילו אותי, אלא לבחור לעצמי בחיים הכי בריאים עבורי. 

התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר אצל רונן שפירא, מוזיקאי מחונן שהכרתי דרך קרן אלקלעי גוט. אחר כך גם למדתי גיטרה אצל יגאל סדן, וקצת תיאוריה והרמוניה אצל המוזיקאי-יוצר המבריק רועי ירקוני. ניסיתי לשכנע את חברי גן חיות לשנות כיוון אמנותי, אבל לצערי זה הסתבר כבלתי אפשרי בשל רצונות אמנותיים מנוגדים. הבנתי שעלי לעזוב, גם אם זה יהיה צעד שיזיק לי כלכלית ופרסומית, וגם אם אכאיב בכך לחברי הלהקה ולכל מי שעבדו איתנו והתאמצו בשבילנו והאמינו בנו, וגם אם לעולם לא אשוב למכור כזו כמות של תקליטים ולהופיע על במות כה גדולות מול כל כך הרבה קהל. (ומאז זה באמת עוד לא קרה, אבל לא איבדתי תקווה, ומה שיותר חשוב-אני מאד אוהב את המוזיקה שאני עושה , את האופן בו היא נעשית ואת כל האנשים שאני עבדתי ועובד איתם).  בן דודי אופיר סגל המליץ לי לקרוא את "מכתבים למשורר צעיר" של ריינר מריה רילקה. הספר הזה, שמאז אני מחזיק בכמה עותקים ושקראתי עשרות פעמים, הפך למורה הנבוכים שלי באותן שנים של עיצוב האישיות, הנפש והחיים מחדש 

5. דיוויד ווייט, אלבום סולו ראשון שלי. 

עזבתי את גן חיות בספטמבר 1993 . כמה חודשים קודם לכן קרן הביאה להופעה של הלהקה בלוגוס את דיוויד ווייט. התחלתנו לכתוב שירים יחד. דיוויד בן גילי, הוא נצר לנגני כלי מייתר קלאסיים, ואח של אחד מכותבי השירים והמפיקים היותר מצליחים באנגליה של השנים האחרונות, פרנסיס, "אג" ווייט. דיוויד גדל על מוזיקה קלאסית אבל בשנות נערותו התאהב בפאנק ובפאנק, הן בפ"א דגושה והן בפ"א רפויה. הוא עזב את הויולה לטובת גיטרה אבל האמת היא שהוא מנגן בעוד המון כלים, אדם יוצא דופן ואמן יוצא דופן. באותן שנים הוא היה אחרי הצלחה מטורפת בלהקת הפופ-בנים brother beyond שמכרו למעלה ממיליון תקליטים, ובהם בעיקר שירים שדיוויד חיבר. הוא עבד כמה שנים כמפיק וכאיש אמנים ורפרטואר בחרבת תקליטים אבל הגיע לישראל דרך הקשר המשפחתי היפהפה והממושך של הווייטים עם משפחת גוט התל-אביבית, ובכדי לקחת פסק זמן של כמה חודשים כמתנדב בקיבוץ צרעה. דיוויד ואני מצאנו ששנינו אנשים מאד שונים אבל מתלבטים באותן שאלות: כיצד למצוא את הנתיב בו נוכל לעשות מהמוזיקה הפופולרית גם את האמנות שלנו ולא רק למצוא באמצעותה הצלחה מסחרית  ופיתויים פרסומיים וכלכליים. כיצד למצוא את הנביעה הפנימית מתוכה נוכל ליצור ואיך לגלות, לזהות ולפתח את הקול שלנו בעולם? זו היתה הפעם הראשונה מזה שנים שדיויד ניגן וכתב שירים מתוך חיפוש וסקרנות וחדווה לשמם ולא מתוך או למען פרוייקט מוגדר כלשהו. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שניגנתי ולא רק הקלטתי מנגינות לתוך טייפ, וגם הייתי הרבה יותר חזק ומחוזק נפשית. הרשיתי לעצמי לכתוב מילים שלא יהיו רק מצלול שיתלבש טוב על הלחן אלא שגם יביעו משהו. חלק גדול מהשירים באלבום הסולו הראשון שלי נכתבו ביחד עם דיויד והיצירה המשותפת היתה מאד מרגשת ועמוקה. עבדנו על סקיצות גם בתל אביב וגם אחר כך בביקורים תכופים שלי בלונדון, שם גרתי אצל דיויד ומאוחר יותר בביתו המשותף עם זוגתו, אשתו המופלאה דבי. הרבינו להיפגש גם בפראג, עיר בה גיליתי , בין השאר, את הטכנו. דיויד לימד אותי הרבה על מוזיקת סול שחורה וגם הרבה על המוזיקה האלקטרונית העכשווית של אותן שנים. למועדון ראדוסט בפראג היה חלק מאד חשוב בהתפתחות המוזיקלית שלי בשנים 93-95 . רקדתי שם כל לילה בפראג, ושם נפל לי האסימון על סוגי מוזיקה שונים שקודם חשתי זר ומנוכר להם. דמות מפתח נוספת באלבום הסולו הראשון שלי היה רונן שפירא שנתן לי את הלחן הכביר שלו עליו כתבתי את "אבא" ועזר לי קצת בלחן של "כנפיים" וניגן באלבום בפסנתר. התקליט הראשון שלי סיפק לי חוויה מתקנת לטראומת גן חיות וגם הוכיח לי שיש טעם בהליכה במסלול הזה של כתיבת שירים יותר קרובה לעצמי ופחות ממוקדת בפרמטרים חיצוניים של הצלחה. דיויד, אגב, המשיך מהמוזיקה ללימודי אמנות וכיום נחשב לאחד הבולטים מבין הדור הנוכחי של האמנים הפלסטיים באנגליה. אני מאד גאה בו. הוא חבר ומקור-השראה להתברך בו. 

6. חמי רודנר, "האור בפנים". 

בדרך לתקליט השני שלי התקבע דפוס שחזר מאוחר יותר גם לקראת השלישי: כתיבת השירים לקחה כשנתיים שלוש, אבל התעכבתי המון זמן עד שמצאתי מי יטפל בו אמנותית ומי ישקיע כלכלית. עברתי לפחות שלושה מפיקים מוזיקליים, ביניהם חברי דיוייד ווייט שגם תרם לי את הלחן ל"איתך", עד שהגיע חמי רודנר ופשוט גרם לתקליט הזה לקרות. חמי היה המפיק המוזיקלי וגם המפיק בפועל וגם רתם את יניב דוידסון מעננה שהשקיע. וחמי גם עבד לגמרי בהתנדבות כדי לחתוך ככל הניתן בהוצאות. אני מאד מאד אוהב את השירים ב"האור בפנים" וניגנו בו אנשים מעולים, כולל דיוויד, אבל משהו יצא קצת חלש בתקליט הזה. במבט לאחור חמי ואני די מסכימים על מקור הבעיה שהיתה שם.  לקראת צאת האלבום ב2002 הרגשתי לראשונה שאני מסוגל לחזור ולהופיע, ורק אחרי שאכן שבתי לזה, הבנתי מה היה כל כך חסר ושלא איפשר ל"האור בפנים" להיות עבודה טובה יותר. 

6. חזרה להופעות, שיף ערד, אסף לוי 

חמי לקח אותי להיות מופע החימום בכמה וכמה הופעות שלו לקראת "האור בפנים". הקמתי הרכב שעם הזמן נשרו ממנו אורן אלקלעי הגיטריסט-זמר הכה מוכשר, והקלידן ארז דורי. בעקבות אי=ההצלחה המסחרית של האלבום השלם לא ממש מצאתי משרד אמרגנות שירצה לטפל בבוקינג שלי, אבל, מצד שני, אחרי שמונה שנות התנזרות מהבמה גם לא השלמתי עם זה. זה דבר אחד לשבת בבית מפחד ומאי ידיעה כיצד אופיע מול קהל אחרת ושלא מסגרת הלהקה, משותק מהמחשבות האם בכלל אהיה מסוגל להרגיש טבעי ובנוח מול קהל. זה דבר אחד לשבות מהופעות מתוך בחירה. וזה דבר אחר לשבות מאונס משום שאין מי שיקדם אותי, ועם זה מיאנתי להשלים. לא הייתי מתאר לעצמי שאתקשר, ואפקסס, ואמייל, ואתמקח, ואדחוף ואתמחר ואסחור בעצמי, אבל אחרי כמה חודשי התנסות למדתי מהר מאד גם ליהנות מעבודת הבוקינג וגם לדחוף כמה שיותר הופעות. בסך הכל שיף ואני הופענו קרוב למאה הופעות לאחר "האור בפנים", די חרשנו את הארץ, חלקן כחימום לאחרים, חלקן בקיץ משותף עם דן תורן ודודי לוי. 

עבור כותב מילים ומנגינות ששר את שיריו, הקשר עם הקהל בהופעה הוא , לטעמי, החלק הכי מאלף של העבודה. נדרשתי לכמה עשרות הופעות בכדי להיפתח, להשתחרר, לבחור את השירים הנכונים, ואז , פתאום, גיליתי שלהבדיל ממה שזכרתי בימי גן-חיות, אני מסוגל בהופעה להיות טבעי, משוחרר, ספונטני, רגיש ועם חוש הומור. שירים חדשים נולדו ומיד נבחנו מול קהל, ואולי הכי חשוב ומה שהיה כה חסר בתקליט הקודם: הקול שלי נשאר חם. מייתרי הקול, החזה, כל הגוף, כלי העבודה הזה של זמר מבצע, שהושבת אצלי כל השנים מאז גן חיות, חזר לתפקוד מלא וקבוע ומהנה. כמו שריר שצריך לשמר חם, כמו כלי נגינה שמותר לנוח ממנו אבל אסור לזנוח, גם ההגשה הקולית צריכה להפוך לטבע ולחלק בלתי נפרד מההוייה, ואני מאושר שחזרתי להופיע בצורה סדירה. ואין כמו המפגש מול קהל ללמד על טיב העבודות עצמן, על החלקים בשירים שכן עובדים ואלו שלא, ועל צבירת ביטחון, וניסיון, ותפקוד תחת תנאי לחץ. שלא לדבר על הסיפוק האדיר. לצערי העמוק, שיף ואני נפרדנו כצוות-מופיע אחרי חמש שנים נהדרות, אבל נותרנו חברים. שיף נשאר גיטריסט נהדר, הפך אבא לנועה המהממת, וכאיש הייטק מוביל אחראי גם לעיצוב האתר הזה.  כמה חודשים לאחר שנפלה ההחלטה על הפרידה, ואחרי שהתקליט השלישי כבר היה עשוי, חיפשתי לשווא אחרי בן זוגי הבימתי הבא, עד שבמקום שאחפש אותו, הוא מצא אותי. יום אחד קיבלתי טלפון מבחור שאיני מכיר, שהציג עצמו כגיטריסט בעבר בלהקת קרפ. סיפר שיש בטלויזיה החינוכית תכנית בשם "דואט ישראלי" ושאל אם אסכים להצטלם איתו על תקן האמן הותיק. ביקשתי שישלח חומרים ואז אחליט....אסף לוי הוא בן אדם זהב ומוזיקאי מחונן ונגן יוצא מגדר הרגיל. אני בר מזל שיש לי אותו, ויחד , אני מקווה, נצא לעוד מאות רבות של הופעות בשנים הקרובות. 

7. דויד פרץ, נדב אזולאי, האלבום החדש, השלישי. 

כל השירים החדשים נכתבו במהלך ההופעות מהשנים האחרונות וכבר עברו את הבמה, כך שלפחות מבחינת ההגשה הקולית הכרתי אותם היטב , ידעתי מה הזהות ומה האופי שלהם. התלבטתי בין כמה אפשרויות של מפיקים מוזיקליים. יום אחד דויד פרץ התקשר לרתום אותי לפרוייקט "שיר זר", תרגומי לנארד כהן לעברית, שיועדו לאתר השרת העיוור. הסכמתי למרות שלבורותי טרם שמעתי אז את דויד כמוזיקאי, ורק הכרתי אותו מהרשת ככותב מחונן ביותר על מוזיקה. הגעתי לבאר שבע בלי לדעת למה לצפות., טיפסתי במדרגות בדרך מצדה, ונכנסתי לדירה שהסלון שלה הוא ארכיון מוזיקה עם ספריה, ומעבר לקיר הסתתר אז האולפן של דויד. דויד גייס כמה חברים שינגנו לייב, נכנסתי עם מיקרופון לחדר האמבטיה, וככה הקלטנו את "מגדל השיר". כמובן, לפני כן נפגשנו כמה פעמים בתל אביב כדי להתכונן. למען האמת, לא הייתי בטוח במאה אחוז אם דויד הוא הבחירה הנכונה, זה לא עניין של הראש אלא של הבטן, אבל דויד מאד מאד רצה לעבוד איתי והיה מוכן להקריב הרבה בכדי לגרום לזה לקרות, וכבר התאהבתי בו כאדם, ויאללה, לקחתי חודשיים חופשה מהחיים, שכרתי יחידת דיור בקומת הקרקע של בית הוריו של נדב, וירדתי לנגב. האולפן של דויד עם שותפו הטרי, ילדון אולטרה-מוכשר בשם נדב אזולאי, היה ממש בימיו הראשונים. בעצם, זה היה הפרויקט הלגמרי-שיתופי הראשון שלהם. זו היתה חווית ההקלטות הכי נעימה שהיתה לי עד כה. בין היתר משום שעזיבת הבית, וההחלטה המודעת שלי שלא לשוב לתל אביב עד תום ההקלטות, גרמו לכך שיכולתי להיות מאד מרוכז וממוקד בהליך העבודה, ללא הסחות דעת, מחויבויות והנאות שגרתיות. הכרתי בבאר שבע המון אנשים מקסימים, התאהבתי במקום, נהניתי מאירוח נפלא אצל משפחות אזולאי ופרץ, שחיתי בבריכה של האוניברסיטה ואפילו ביליתי לא רע. פגשתי בקרובי משפחתי, והיה לי לא מעט זמן איכות עם עצמי. במהלך ההקלטות חגגתי יומולדת ארבעים, וראיתי במימון העבודה הזו את המתנה שנתתי לעצמי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה עברתי למעלה מחודש ללא כל טרדות ומחויבויות של פרנסה (רק ייצרתי לעצמי הוצאות.....), וחזרתי ואיששתי לעצמי את האין=ברירה של נפשי להיקשר במוזיקה, לשהות ככל הניתן יותר זמן בתוך ובין ובחיק הצלילים. דויד ונדב לא הפסיקו להפתיע אותי ברעיונות, ביצירתיות ובכישרונות שלהם, חמי ושלי באו לשיר איתי, ואחרי שנסתיימה העבודה בבאר שבע סגרתי מעגל פרטי כשיהודה פוליקר הדגול והגדול אהב את "ילד מפלסטיק" והקליט לו כמה ערוצים. ושוב, כמו במקרה "האור בפנים", נדרשו לי כמעט שנתיים עד שהבנתי שאף גורם חיצוני לא מאמין בי כלכלית ולא ישים עלי כסף, ושעלי להעז, לא לפחד באמת, ולהיות חברת התקליטים של עצמי. זה התקליט שלי שחטף הרבה הכי מכות וסטירות בדרכו לצאת לעולם, מה שגרם לי לאהוב אותו אפילו יותר.